מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מרקוביץ

פסק דין

בפניי תביעה כספית.

1. התובעת היא חברת ביטוח. אין מחלוקת, כי במועדים הרלוונטיים לתיק זה, ביטחו הנתבע, אשתו או חברה השייכת להם, מספר מכוניות אצל התובעת. בין היתר, ביטח הנתבע מכונית מסוג סיאט קורדובה, שנת ייצור 2001. המכונית נרכשה על ידי התובע ואשתו בעת שהיתה חדשה. בחודש פברואר 2010 היתה המכונית מעורבת בתאונה. בהמשך לכך, שילמה התובעת לנתבע תגמולי ביטוח, על פי הפוליסה. ברם, בדיעבד הבחינה התובעת, כי הנהג במכונית היה צעיר מגיל 30, בעוד שהפוליסה, לטענתה, הקנתה כיסוי רק לנהגים שגילם מעל 30 שנים. בנסיבות אלה, תובעת חברת הביטוח מן הנתבע השבה של הסכומים ששילמה לו.

2. דין התביעה להתקבל. אבהיר את השיקולים ביסוד מסקנה זו.

3. נקודת המוצא מצויה ברשימה לפוליסה, אשר הוצגה כראייה (ת/2). במסמך זה צויין באופן מפורש, כי הכיסוי ניתן לנהגים שגילם מעל 30 שנים. יש בו בסיס מוצק לטענות התובעת, כי התשלום שנעשה לנתבע על ידה, מקורו בטעות, וכי על הנתבע להשיב לה את הכסף שקיבל ממנה.

4. הנתבע טוען, כי אין לתת לאמור במסמך זה משקל. לא אוכל לקבל טענות אלה, מן הטעמים אותם אפרט להלן.

5. (א) ראשית, טוען הנתבע כי הפוליסה שהוצגה הודפסה מתוך מחשבי התובעת. לא הוכח, לטענתו, כי קיימים מנגנונים המונעים שינוי בדיעבד של הכתוב בפוליסה, לרבות לעניין הגיל. לא אוכל לקבל טענה זו. בתיק מצוי העתק של הפוליסה אשר הודפס בחודש נובמבר 2009, קודם לאירוע התאונה נשוא התביעה. גם בהעתק האמור, מגבלת הגיל היא כנטען על ידי התובעת, 30 ומעלה.

(ב) זו אף זו. בתיק הוצגה כראייה תוספת לפוליסה, אשר הוצאה בחודש מרץ 2010, לאחר התאונה הנ"ל, ובה הרחבה של הכיסוי לנהגים מעל גיל 24 שנים (ת/5). אין כל טענה או ראייה, כי המסמך האמור אינו אותנטי. סוכן הביטוח מר פח כלל לא נחקר על עדותו, כי המסמך ת/5 הוצא לבקשתו המפורשת של הנתבע. בנוסף לעדותו של מר פח, תוכנו של המסמך ומועד הוצאתו מלמדים על אמיתותו. עולה מכך בבירור, כי לכתחילה מגבלת הגיל היתה שונה מזו שבת/5, היינו, כנטען על ידי התובעת, 30 לפחות. אין, אפוא, כל חשש כי מדובר בשינוי בדיעבד, כנטען על ידי הנתבע.

6. (א) שנית, הנתבע טוען כי המכונית שימשה בחברה שבבעלותו. על פי טענה זו, הנתבע מעסיק עובדים שגילם פחות מ – 30, ולכן, על פי גירסתו, ביקש מסוכן הביטוח כי הביטוח יתייחס לנהגים מגיל 24. לטענת הנתבע, לא סביר נוכח האמור, כי ביקש להגביל את גיל הנהגים באופן הכתוב בפוליסה. התובעת הסכימה להניח, כי בפוליסות בהן בוטחו כלי רכב אחרים של התובע, אשתו או החברה שבבעלותם, מגבלת הגיל היתה 30, ולא 24, כפי שנכתב בפוליסה המתייחסת למכונית נשוא התביעה נוכח הנחה זו, לא אוכל לייחס משקל לטענת הנתבע, הקובל על כך שהתובעת לא קיימה את הוראות בית המשפט ולא המציאה את הפוליסות הנוגעות לכלי הרכב האמורים. אכן, למחדל זה לא ניתן טעם מניח את הדעת. הדברים אמורים גם בהתחשב בכך, שהתובעת הודיעה כי הפוליסות יומצאו על ידי מר פח, סוכן הביטוח שהעיד בהליך. הלכה למעשה, מר פח לא הביא עימו את הפוליסות. ברם, משהסכימה התובעת להנחה הנוחה ביותר מבחינת הנתבע לעניין זה, ובשים לב לכך שעניין זה היה היחיד אותו ביקש הנתבע להוכיח באמצעות הפוליסות האמורות, אין במחדל האמור כדי להביא לדחיית התביעה או לסילוקה על הסף, כנטען על ידי הנתבע, שכן לא נגרמה פגיעה כלשהי, הלכה למעשה, להגנת הנתבע. . הנתבע הציג שתי פוליסות של מכוניות הרשומות על שם החברה, אשר בהן מגבלת הגיל אכן היתה 24, ולא 30 כפי שהיתה בפוליסה נשוא התביעה.

נוכח הנחה זו, לא אוכל לייחס משקל לטענת הנתבע, הקובל על כך שהתובעת לא קיימה את הוראות בית המשפט ולא המציאה את הפוליסות הנוגעות לכלי הרכב האמורים. אכן, למחדל זה לא ניתן טעם מניח את הדעת. הדברים אמורים גם בהתחשב בכך, שהתובעת הודיעה כי הפוליסות יומצאו על ידי מר פח, סוכן הביטוח שהעיד בהליך. הלכה למעשה, מר פח לא הביא עימו את הפוליסות. ברם, משהסכימה התובעת להנחה הנוחה ביותר מבחינת הנתבע לעניין זה, ובשים לב לכך שעניין זה היה היחיד אותו ביקש הנתבע להוכיח באמצעות הפוליסות האמורות, אין במחדל האמור כדי להביא לדחיית התביעה או לסילוקה על הסף, כנטען על ידי הנתבע, שכן לא נגרמה פגיעה כלשהי, הלכה למעשה, להגנת הנתבע.

(ב) ברם, בכל הנוגע למכונית הספציפית נשוא התביעה, סוכן הביטוח, מר עזרא פח, העיד בבירור, כי נושא הגיל נדון מפורשות וברורות במשא ומתן בינו ובין הנתבע, והלה ביקש כיסוי ביטוחי לנהגים מגיל 30 בלבד. האפשרות שהועלתה, שמא מדובר בטעות של מר פח בהקשר זה, אינה נתמכת בראיות של ממש.

(ג) תמיכה בעדות מר פח נמצאת במסמך ת/5, הנזכר לעיל. תמיכה נוספת בעדות זו נמצאת גם במוצג ת/1, הצעת ביטוח של חברה אחרת, משנת 2007, המתייחסת למכונית, ואף בה הגיל המזערי לו ניתן כיסוי הינו 30, כנטען על ידי התובעת.

(ד) לכל האמור אוסיף, כי אף שמדובר במכונית המצויה ברשות הנתבע מזה כעשר שנים, לא עלה ביד הנתבע להמציא ולו פוליסת ביטוח אחת, המתייחסת אליה, ובה גיל הנהג המזערי הוא, כנטען על ידו, 24. על רקע חסר ראייתי זה, לא אוכל להעדיף את עדות הנתבע בנקודה זו על פני עדותו של סוכן הביטוח, אשר העיד באופן ברור, בוטח וספונטני. הדברים אמורים ביתר שאת, בשים לב לכך שעדות סוכן הביטוח תואמת את מסמך הפוליסה שהוצג, בעוד שעדות הנתבע היא עדות בעל פה נגד מסמך.

(ה) תמיכה נוספת בעדות סוכן הביטוח עולה גם מכך, שקיים פער ממשי בעלות הביטוח בין כיסוי הניתן לנהגים מגיל 24, ובין כיסוי הניתן לנהגים מגיל 30. התוספת ת/5, המרחיבה את הכיסוי הביטוחי לעניין זה, עלתה 265 ₪. סכום זה עומד על יותר מ – 12% מעלות הביטוח המקורית, ללא הרחבה. פער זה תומך בטענה, כי הנתבע הוא שביקש כי הכיסוי יהיה לנהגים מגיל 30 בלבד. הדברים אמורים גם נוכח עדות הנתבע, כי הוא נוהג לבחון אפשרויות כיצד להוזיל את עלויות הביטוח.

7. שלישית, אני מתקשה לקבל את גירסת הנתבע כי לא היה בידיו עותק של פוליסת הביטוח, ולכן לא ידע, על פי הטענה, על מגבלת הגיל הכתובה בה. בהקשר זה, הנתבע טוען כי לא הקפיד על קבלת עותקים של פוליסות ביטוח רכוש של כלי רכב שבבעלותו, בעלות אשתו או בעלות החברה שלו. זאת, להבדיל מפוליסת ביטוח החובה, אשר לטענתו הקפיד על קבלתן מבעוד מועד. טענה זו של הנתבע עומדת בניגוד לעדותו הברורה של סוכן הביטוח, אותה קיבלתי. זו אף זו. טענת הנתבע כי לא הקפיד על קבלת עותקים של פוליסות הביטוח המתייחסות למכונית אינה סבירה. הנתבע טוען שהמכונית שימשה אותו לייצור הכנסה בחברה השייכת לו ולאשתו. בנסיבות אלה, היה הנתבע רשאי לקזז את ההוצאות הקשורות למכונית מהכנסתו החייבת במס. הנתבע אישר בעדותו כי עשה כן. ברי, כי לא ניתן לעשות כן בלא גיבוי של מסמכים בכתב. בנסיבות אלה, טענתו של הנתבע מעוררת קושי. קושי נוסף הנוגע לטענה זו נובע מגילה של המכונית. כפי שציינתי לעיל, אין זה סביר כלל, כי הנתבע לא קיבל ואינו מחזיק ולו בפוליסת ביטוח (רכוש) אחת הנוגעת למכונית, הנמצאת ברשותו מזה כעשר שנים.

8. לא למותר להוסיף בהקשר זה, כי סוכן הביטוח מר פח הטעים, כי הוא מקפיד לצרף לפוליסות אותן הוא שולח למבוטחים דף לוואי, המדגיש את הצורך בעיון יסודי בפוליסה. העתק מדף כאמור הוגש (חלק מת/2). יש בכך כדי לחזק את העולה מן האמור לעיל, והוא, כי הנתבע היה מודע למגבלת הגיל שבפוליסה (כיסוי לנהגים מעל גיל 30 בלבד).

9. רביעית, לא שוכנעתי מטענת הנתבע כי אין לסמוך על טיעוני התובעת, אשר נקבה, במסמכים שונים, בסכומים שונים אותם חב לה הנתבע. השוני מן הסכומים נובע, על פניו, מכך שבחלק מן המסמכים לא הובאה בחשבון השתתפות עצמית, ובחלק אחר שלהם, נוכה סכום ההשתתפות העצמית מן הסכום ששולם לתובע. בכל מקרה, אין בעניין זה, בהתחשב במפורט לעיל, אין בו כדי להשליך על נושא הגיל המזערי של הנהגים המבוטחים לפי הפוליסה. ממכלול הראיות שבפניי, כפי שהובהר לעיל, עולה תמיכה ברורה בטענתה הבסיסית של התובעת, כי ביטחה, בכל הנוגע למכונית נשוא התביעה, נהגים מגיל 30 בלבד.

10. חמישית, לא שוכנעתי מטענת הנתבע על שהמצהירות מטעם התובעת לא התייצבו להעיד. המצהירה שמסרה תצהיר בתמיכה לכתב התביעה לא היתה צריכה להתייצב כלל להעיד, שכן אין מדובר בתצהיר עדות ראשית. למצהירה שמסרה תצהיר עדות ראשית לא היתה ידיעה מכלי ראשון על המשא ומתן שהוביל לכריתת הפוליסה הרלוונטית, וכל שידעה למסור הוא על מסמכים המצויים בתיק הנתבע אצל התובעת. בנסיבות אלה, הסתפקותה של התובעת בעדותו של סוכן הביטוח, לו היתה ידיעה אישית על העניינים העיקריים שבמחלוקת, לא היתה בלתי סבירה בנסיבות העניין. אוסיף, כי מעדות סוכן הביטוח עולה כי בתגובה לפנייה אליו, ביקש שלא למסור תצהיר עדות ראשית, נוכח יחסיו עם הנתבע. מכאן, כי גם אי הגשת תצהיר עדות ראשית של סוכן הביטוח, אשר זומן להעיד על ידי התובעת, אינה עומדת לתובעת כמכשול מפני קבלת התביעה.

11. שישית, לא שוכנעתי מטענת הנתבע כי התשלום על ידי התובעת לנתבע משתיק אותה מפני הגשת התביעה. טענת התובעת, כי התשלום מקורו בטעות, מעוגנת היטב בהוראות הפוליסה, המגבילות את הכיסוי לנהגים שגילם יותר מ – 30, ובכך שאין חולק כי הנהג שהיה מעורב בתאונה היה צעיר מגיל 30. תשלום בטעות מקנה עילה להשבה על פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן מדובר בטובת הנאה המתקבלת שלא על פי זכות שבדין (סעיף 1, חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979). בנסיבות אלה, אין בטענה זו של הנתבע כדי לסייע לו.

12. אשר לסכום הכסף הנתבע. הנתבע אישר בעדותו כי קיבל מן התובעת, בגין אירוע התאונה, סכום של כ - 7,000 ₪. בתיק קיים מסמך מזמן אמת, המהווה על פי טיבו רשומה מוסדית, ממנו עולה כי לנתבע שולם, ביום 2.4.10, סכום של 6,193 ₪ (המביא בחשבון ניכוי של השתתפות עצמית בסך של 1,150 ₪). סכום זה נמוך מן הסכום בו הודה הנתבע. למען הזהירות, אסתפק בפסיקתו של סכום זה. בצירוף הפרשי רבית והצמדה עד ליום פסק דין זה, מתקבל סך של 6,685 ₪.